גזר דין בתיק ת"פ 32512-11-09

בטרם דיון לגופו של עניין ראוי לפרט השתלשלות העניינים בתיק זה: הן משום חשיבותן לגזר הדין כמו גם לשם שלימות תמונת המצב הרלבנטית.

מלכתחילה הוגש ביום 26.11.09 כתב אישום נגד הנאשם ובו יוחסו לנאשם שישה אישומים המבטאים פרשה חמורה של זיוף כרטיסי חיוב ולאחר מכן הוצאת מוצרים שונים מבתי עסק במרמה תוך שימוש בכרטיסי החיוב המזויפים. התביעה הגישה בצמוד לכתב האישום בקשה למעצר הנאשם עד תום ההליכים. ככל שעלה לפני הנאשם שוחרר ממעצרו ביום 4.1.10 בתנאי "מעצר בית" (להלן - "מעצר הבית").

בדיון שהתקיים לפני ביום 10.11.10 הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסדר טיעון לפיו הנאשם יודה ויורשע בעבירות שבששת האישומים אשר בכתב האישום המתוקן. בכל אישום יוחסו לנאשם שלוש עבירות: קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות ושימוש  במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר. יצוין כי בכל אישום ואישום מדובר בריבוי מקרים בכל אחת מן העבירות הללו. כמו כן, הוסכם כי הנאשם יודה ויורשע בעבירות של הפרת הוראה חוקית אשר כלולה בכתב אישום שהוגש בתיק פלילי 47038-03-10 שבו יוחסו לנאשם מספר רב ביותר של הפרות מעצר הבית.

אף על פי שהצדדים הצהירו על הסדר טיעון "סגור" במובן זה שהוסכם ביניהם גם על העונש: בין היתר למאסר בפועל למשך 8 חודשים, הסתבר במהלך הדיון כי קיימת מחלוקת ביניהם בשאלה האם המאסר בפועל יהיה מצטבר לעונש מאסר שריצה אותה עת הנאשם. שכן, טען ב''כ הנאשם כי בעת ובעונה אחת מרצה הנאשם עונש מאסר בגין הפקעת עבודות שירות, ומצוי הוא במעצר בגין הפרת מעצר הבית. לפיכך התנגד ב''כ הנאשם לטענת התובע כי עונש המאסר בפועל יצטבר לעונש המאסר אותו מרצה הנאשם. לטענת ב''כ הנאשם, הואיל והוא מצוי גם במעצר עד תום הליכים, בגין התיק הנוכחי ממילא יש לנכות תקופת המעצר מתקופת שמונת חודשי המאסר עליהם הוסכם.

בנסיבות אלה, דחיתי הדיון על מנת שהצדדים ילבנו המחלוקת ביניהם לפי שנראה לי כי המו''מ לא מוצה עד תום. בתוך כך, קבעתי כי למעשה, לנוכח המחלוקת ביניהם, אין הסדר טיעון בין הצדדים. הדיון נדחה ליום 1.12.10. אלא שאז פרצה שביתת הפרקליטים, ובדיונים שהתקיימו לאחר מכן לא הופיע נציג פרקליטות. בנסיבות המקרה החלטתי ביום 22.12.10 כי אי התייצבות התביעה, כמוה כחזרה מן האישומים ולפיכך הוריתי על זיכוי הנאשם.

בית המשפט המחוזי אשר אליו הוגש ערעור התביעה על פסק הדין, קיבל הערעור ביטל הזיכוי והורה להחזיר הדיון לפני. לנוכח זאת התקיים לפני דיון ביום 11.5.11.

על פי השתלשלות העניינים, כמפורט לעיל, ומשום שלמעשה אין הסדר טיעון בין הצדדים, אזי עולה כי השלב הפרוצדוראלי הוא שהצדדים טענו לעונש כל אחד כפי דרכו.

לכאורה, משום שזה השלב הפרוצדולי הרי אז אין נפקא מינה אם בעבר היה הסדר טיעון בין הצדדים שבו הוסכם כי העונש שיושת על הנאשם הוא שמונה חודשי מאסר  בגין העבירות שבשני כתבי האישום כמפורט לעיל. אלא שמטבע הדברים התייחסו הצדדים לאותו הסדר או למעשה לאותו עונש מוסכם, וממילא גם חזרו למחלוקת ביניהם.

אף שאני סבור כי לנוכח העובדה כי אין בנמצא הסדר טיעון באשר לעונש, וכי גזר הדין, אינו אלא פרי שיקול עונשי מנותק מהנושא המשפטי של הסדרי טיעון, הרי מצאתי כי במקרה מיוחד זה ראוי שגזר הדין יינתן בשים לב להסכמת התביעה לעונש של שמונה חודשי מאסר בפועל.

אני קובע זאת לפי שאני סבור שעונש מאסר למשך שמונה חודשים בגין העבירות החמורות בהן הודה הנאשם בשני כתבי האישום, הוא מקל עם הנאשם. קל וחומר שעונש זה קל אם יש לנכות ממנו תקופת מעצרו של הנאשם בשל הבקשה למעצר הנאשם בעקבות הגשת כתבי האישום, מעצר שבא במקביל למאסרו בגין הפקעת עבודות שירות למשך שישה חודשים שהושתו על הנאשם  בגזר דין בתיק אחר (תיק פלילי 3578/07 של בית משפט זה) אשר ניתן על ידי כב' השופטת יעקובוביץ ביום 25.3.10.

אני סבור כי עונש מאסר בפועל בגין סידרה כה ארוכה של עבירות מרמה חמורות ורבות, שנעשו בתחכום רב, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים של זיוף כרטיסי חיוב, והוצאת כספים בסכומים של כ- 35,000 ש''ח מבעלי עסקים רבים ביותר, מחייב ענישה מחמירה יותר משמונה חודשי מאסר. לא זו אף זו, לנאשם עבר פלילי, ובעצם הימים שבהם נדון בגין עבירות המרמה הללו ואף שוחרר ל"מעצר בית", נדון לעונש של שישה חודשי המאסר בעבודות שירות, אשר הופקעו לנוכח הסתרת עובדות אלו.

לפיכך, מבחינת העונש הראוי לנאשם, ובשים לב לכך שעונש המאסר של שמונה חודשים אינו מכביד כלל ועיקר, הרי שאין כל נפקות להסדר הטיעון שהיה בין הצדדים ואשר ממנו למעשה חזרו הצדדים. הנפקות היחידה שאני מוצא לעונש המאסר למשך שמונה חודשים,  היא בכך, שאף שאני סבור כי ראוי לגזור על הנאשם עונש חמור משמונה חודשי מאסר, הרי לנוכח השתלשלות העניינים, התנהלותה של התביעה, אשר לא התייצבה לדיונים במקרה חשוב זה, תוך העדפת שיקולים שבסכסוך העבודה, כמו גם, העובדה שהנאשם הושם במעצר לאחר שהוגשה בקשה למעצרו עד תום הליכים, והיה נתון במעצר לתקופה של כ-חודש וחצי (מיום 18.11.09 ועד 4.1.10) הרי מצאתי שלא לחרוג מהסכמתה המקורית של התביעה לעונש זה של שמונה חודשי מאסר, ובתוך כך, להשית עליו עונש מאסר ממושך יותר כפי שאני סבור שראוי היה לקבוע במקרה זה.

למען הסר ספק מצאתי להבהיר כי הואיל ולקחתי בחשבון תקופת מעצרו של הנאשם כאמור לעיל, בעת ששקלתי עונש המאסר הראוי במקרה זה, וכאמור סבור אני ששמונה חודשי מאסר אינו עונש חמור בנסיבות העבירות שביצע הנאשם, ממילא לא מצאתי במקרה זה לנכות תקופת מעצרו של הנאשם מתקופת המאסר.

בעניין אחרון זה, מצאתי להתייחס ולא בהרחבה למחלוקת בין גישת ב''כ הנאשם לב''כ התביעה. טוען ב''כ הנאשם כי במקרה שבו אדם, מצוי במשמורת משום שתי עילות, האחת מעצר בגין עניין מסוים ומאסר בגין עניין אחר, אזי לצורך ניכוי ימי מעצר ממאסר יש להתעלם מהעובדה כי באותה עת מרצה הוא עונש מאסר ולהביט על שהייתו במעצר בהתעלם מכך, ומשום כך לנכות ימי המעצר. אין בגישה זו של ב''כ הנאשם ולא כלום. לא באופן כללי ולא במקרה ספציפי זה.

באופן כללי אומר כי כפי שהבעתי דעתי במקרים אחרים, מימד הזמן הוא חד ערכי. רוצה לומר כי אין אדם חי בתקופת זמן נתונה אלא תקופה אחת בלבד. אין אדם חי בשני עולמות או בשני מסלולי זמן בעת ובעונה אחת. (למעט אדם השרוי בהזיה ולא במציאות שאז במבחן כפול אובייקטיבי אל מול סובייקטיבי נמצא ששרוי הוא לכאורה בשני עולמות). לפיכך אדם המצוי במאסר ובעת זו, נקבע כי ייעצר על פי עילת מעצר כלשהיא, אזי אין לומר כי חירותו נשללה פעמיים אלא נשללת היא באחת. המקרה הנוכחי שונה הוא בבחינת קל וחומר. שכן במקרה זה, העדיף הנאשם להסכים למעצרו, לאחר שעבודות השירות הופקעו והוא הושם במאסר. רוצה לומר כי בשיקול מחושב אמר לעצמו הנאשם, ממילא מצוי אני במאסר, לפיכך אסכים למעצרי ואחר כך, אעשה למען תיזקף תקופת מעצרי על חשבון המאסר שיושת עלי בגין עבירות כה חמורות. אין לתת יד לשיקול פסול זה.

אלא שכאמור בשים לב שאין בנמצא הסדר טיעון בין הצדדים הנוגע לתקופת מאסרו של הנאשם, ולמעשה גזירת המאסר היא על פי שיקול גזירת הדין, במנותק משאלת הסדר הטיעון, הרי שמצאתי כי העונש הראוי הוא שמונה חודשי מאסר, ללא ניכוי כל תקופת מעצר בעבר.

אלה העונשים שאני משית על הנאשם:

שמונה חודשי מאסר בפועל.

9 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שלוש שנים מיום שחרור הנאשם ממאסר לא יעבור עבירה שיש עמה מרכיב של מרמה.